תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש

תרבות, ניכור, שעמום, ויאוש נסגר. עמכם הסליחה, הבלוג לא פעיל יותר. הוא ישאר פתוח בתור ארכיון של כל הפוסטים שהיו בו עד היום, אבל מכאן והלאה אני הולך לכתוב בבלוג החדש שלי, המאזין. למה? יש לי המון סיבות.

את תרבות-ניכור פתחתי כסוג של ניסוי. הייתי אנטי-בלוגינג בזמנו, אבל החלטתי לראות בכל זאת מה אני יכול לעשות עם בלוג. לכן הבלוג היה בהתחלה מאוד פתוח וכלל דיבורים על טכנולוגיה, פילוסופיה, החיים, פוליטיקה, וגם מוזיקה. בינתיים סימתי תואר ראשון בפילוסופיה ומדעי המחשב באוניברסיטת תל-אביב, ובמיוחד אחרי החזרה מהטיול בהודו הפסקתי לעסוק בפילוסופיה. הבנתי גם שלא כל כך מעניין אותי לכתוב על טכנולוגיה. לאט לאט כתבתי יותר ויותר על מוזיקה מה שנהיה, באופן סמוי, הפוקוס של הבלוג. אז החלטתי שיאללה, אני צריך בלוג שיהיה במפורש ובגלוי על מוזיקה. זאת האהבה הגדולה בחיים שלי, לפחות עד שאפגוש את הבחורה המיוחלת.

עוד עניין הוא שם הבלוג. עד כמה שהשם הגניב אותי עם מחווה סמוי ללהקתי האהובה המניק סטריט פריצ’רס, מחווה שאף אחד לא הבין לצערי, וסוג של מחאה אינטרנטית בעזרת שם לא קליט שקשה לזכור, הבנתי שהוא פוגע בסופו של דבר בבלוג. גם כי אנשים לא זוכרים את השם, גם כי כאשר אני אומר את השם אני צריך לחשוב לשבריר שניה כדי להגיד אותו בסדר הנכון, גם כי הוא יוצר מן תדמית שלילית שכזו לגבי הבלוג, וגם כי אף אחד כמעט לא הבין מה שם הבלוג מייצג בכלל. אחרי ברינסטורם ביני לבין עצמי וסקר בין חברים נבחרים, החלטתי ללכת על שם קליט שקל לזכור, שם שברגע ששומעים אותו מבינים די בקלות על מה לעזאזל אני כותב בבלוג. והשם הזה הוא המאזין.

בלוגלי כבר לא טובלי. שרתי בלוגלי נופלים וקמים, גרסת הוורדפרס היא מימי האימפריה העות’מאנית, להוסיף עיצוב חדש זה מחוץ לשאלה, אי אפשר להוסיף ווידג’טים מדלוקים, אי אפשר אפילו להשתמש בגוגל אנליטיקס כדי למדוד כמה מבקרים באים לבלוג. לבלוג שלי מגיע יותר, מגיע לו את מה שבלוגלי כבר לא יכולים להציע לי. בלוגלי היה מקום מעולה לקחת בו את הצעדים הראשונים ולהבין מה זה בלוג ומה זה וורדפרס, ועל כן אני מודה להם מקרב לב על המפעל הנפלא שהם הרימו. אבל בהחלט שהגיע הזמן לתת ריספקט לבלוג שלי ולתת לו לפרוס כנפיים ולעוף.

לחלק השני של הפוסט, אנא תמשיכו לבלוג החדש שלי, המאזין »

אז בסוף החלטתי לפרסם את אלבומי העשור שלי. גם כי כל בלוג מוזיקלי שמכבד את עצמו עושה את זה, וגם כי חלק מהאלבומים שהעיפו אותי מהרגליים בנוטיז לא כלולים ברשימות העשור הטיפוסיות. ויש לי גם דברים אישיים להגיד שלא בטוח שאחרים אמרו.

הקרטריון שלי לאלבומי העשור הוא פשוט - אלבומים שריגשו אותי, שחדרו לי לכל המערכות וסירבו לצאת מהסטריאו/רדיודיסק/אייפוד (תלוי בתקופה), אלבומים שגם אחרי שהם יצאו חזרו לאחר זמן מה שוב, ושוב, ושוב. הנה הם בסדר אקראי. אגב, את המילים הבאות רשמתי גם למר קוואמי דה לה פוקס מהקצה, אז יכול להיות שחלקן ישמעו לכם מוכרות.

The Cooper Temple Clause - See This Through And Leave

קודם כל אני רוצה להגיד תודה עצום לקוואמי ולקצה. אלמלא הקצה וההתלהבות שלו מהאלבום האדיר הזה כנראה לא הייתי שומע אותו בכלל. הייתי בהתחלה אידיוט ודחיתי אותו בגלל שהקול הגאלאגרי של הסולן עצבן אותי. אבל אחרי סיכומי הקצה של שנת 2002 משהו שם התחבר לי פתאום. מאז אני מאוהב ושומע את האלבום הזה לפחות פעם בחודש כמעט כל חודש. See This Through And Leave הוא אחד מהאלבומים המדממים ביותר שיצאו העשור. כשאני שומע את הסולן בן גאוטרי אני פשוט מרגיש את הכאב שלו, כאילו שהוא שר עלי. מוזיקלית אף הרכב אחר לא הצליח ליצור שילוב כל כך חד ועצבני בין רוקנרול בריטי מלוכלך לאלקטרוניקה אינטיליגנטית. לצערי הקופר טמפל קלוז לא הצליחו לשחזר את העוצמות של האלבום הזה באלבומים הבאים שלהם ואף התפרקו לפני כמה שנים, אבל תמיד יהיה להם מקום בנפש שלי בזכות היצירה האדירה הזאת.

Sigur Ros - Ágætis byrjun

זה ישמע דבילי, אבל כל כך שמחתי לראות ששנת השחרור לאלבום האלוהי הזה היא 2000 ולא 1999 כמו שחשבתי בהתחלה. בדיוק כשחשבתי שאין חדש תחת השמש, שאין לי שום דבר חדש ומעניין לשמוע אחרי OK Computer, סיגור רוס נחתו לפתע כמו מלאכים בשמי ברלין כדי לגעת בנו ולחמם לנו את הלב עם היצירה האדירה הזו. זה אלבום כל כך יפה וכל כך מרגש ועמוק שלא יכלתי שלא להתאהב בו. האלבום הזה שזור לכל אורכו בקסם מיוחד, קסם שמעלה לכולנו אסוציאציות של נופים מושלגים אינסופיים ולוויתנים במעמקי האוקינוס, או פשוט של הקליפים המדהימים שליוו אותו. בתור מוזיקאי, האלבומים הכי טובים הם אלה שגורמים לי לרצות להקים להקה שתשמע בדיוק כמוהם, ובטח שלסיגור רוס היה את האפקט הזה. אגייטיס בייריון (או איך שלא אומרים את זה) הרחיב לי ולעוד מוזיקאים רבים את התודעה איך אפשר לעשות מוזיקה ולאיזה צלילים אפשר להגיע אם רק רוצים.

At The Drive-In - Relationship Of Command

קשה לי למצוא את המילים להתחיל ולתאר איך האלבום הזה הפיל אותי מהרגליים בבעיטת קרטה מסובבת וערף לי את הראש במכה נקיה אחת של חרב יפנית חדה. בשבילי האלבום הזה הוא ההתגלמות של עתיד הרוקנרול, או בעצם הווה הרוקנרול. בעוד שיותר מדי להקות אחרות לקחו צעד וחצי אחורה עם המוזיקה שלהם ופשוט חיממו לנו מחדש מנות מהפריזר, אט דה דרייב העלו אותנו על החללית שלהם ושיגרו אותנו כמה שנות אור קדימה לאיפה שאנחנו אמורים להיות. זה אלבום של אנרגיות מטורפות, שאחרי שמוציאים אותו מהמערכת נוטפות ממנו טיפות של זיעה. זה אלבום של שילוב בלתי הגיוני בין מדע בדיוני ו-Pאנק, בין התפרעות חסרת מעצורים לבין טייטנס מטורף, בין ליריקה אבסטרקטית מדהימה לבין שתי גיטרות שנמצאות בקרב קונג פו בלתי נגמר לבין רית’ם סקשן שהוא הבן הממזר של רייג’ אגיינסט דה משין ופיית’ נו מור. כשאני רוצה להרגיש שאני חי ובועט, כשאני רוצה אנרגיות גבוהות מהמוזיקה שלי, זה האלבום שאני מכניס למערכת, אלבום שממשיך את הקו הסמוי הזה בין הסטוג’ס לסקס פיסטולז לגאנז נ’ רוזז לנירוונה.

Queens of the Stone Age - Songs for the Deaf

כשנראה שהרוק הכבד גווע ברעב, מלכות עידן האבן הפגיזו עלינו את אפוס הרוק הזה. עפתי מהרגליים עוד מהסינגל הראשון “No One Knows” והבנתי שיש פה משהו שחייבים לשמוע. וצדקתי. “שירים לחרשים” הוא הילד השטני של אנשים אולטרה מוכשרים שדאגו לפנק אותנו מכל כיוון, החל מכתיבת השירים המקורית של מנהיג ההרכב הג’ינג’י הבלתי נלאה, ג’וש הום, ועד לנגינה הוירטואוזית, בין היתר של מאסטר התופים מר דייב גרוהל, שהזכיר לנו שהוא יודע לתופף. זאת מוזיקת גיטרות פאר אקסלנס שהצליחה להשמע חדשנית, אפלה, ולהתחבר לחוויה כוללנית של אלבום בזמן שאנשים שומעים בכלל שאפל. שירים לחרשים אינדיד.

Oceansize - Effloresce

בסביבות אמצע העשור לא היה לי כל כך מה לשמוע. כל הדברים החדשים היו “נחמדים” ולא ממש חדרו את השריון המוזיקלי שלי, לכן שמעתי בעיקר מוזיקה ישנה. אבל אז, אז גיליתי את אושנסייז. בהתחלה הם לא הזיזו לי יותר מדי. אבל הרגשתי שיש שם משהו, שכדאי לצאת איתם לעוד דייט או שניים ולראות מה הולך. וככה שיר אחרי שיר הלכתי ושקעתי יותר ויותר עמוק, עד שאושנסייז בלעו אותי לגמרי ואכלו אותי חי כמו חול טובעני שאי אפשר להחלץ ממנו. אני עדיין לא מאמין איך זה יכול להיות שלהקה אחת יכולה לשלב בצורה כל כך מדהימה בין כל המישורים המוזיקליים של שכל, רגש, בטן, וזין. איך להקה יכולה לקחת סל של השפעות ולהמשיך איתן הלאה למוזיקה חדשה שמסתכלת קדימה ולא מפחדת להיות אמיצה, מוזרה, ומאוד דורשנית. איך בלהקה אחת יכול להיות מתופף כל כך מקורי, 3 גיטרות שמשתלבות בצורה כל כך הגיונית ומעוררת השראה, ושירה שמתנהגת כמו כלי מוזיקלי לכל דבר מאשר איזה סולן עם אגו עצום. וההפתעה הכי גדול זה איך הלהקה נשארה אצל יודעי דבר בלבד ולא נפלה והחריבה הכל כמו איזה פצצת אטום. או שאני ומעריצים רבים בסרט מטורף, או שפשוט הלהקה טובה מדי מאשר שמספיק אנשים יבינו אותה, שהיא סוג של דליקטס למי שיודע להזמין את הדבר הנכון. מקווה מאוד שזה יפסק כבר כי הם פשוט עשו לי את העשור ומגיע להם לא פחות מאשר הערצה והערכה המונית.

Dredg - El Cielo

כנראה שהחוט המקשר בין רוב האלבומים שאהבתי העשור הוא הליכה נגד כיוון הזרם, במקרה הזה במקום ללכת אחורה לישן והטוב ללכת קדימה אל הלא נודע. וזה בדיוק מה שדרדג’ עשו. כמו קווינס אוב דה סטון אייג’ גם הם יצרו אלבום אלבומי, יצירה שמהווה מקשה אחת עם זרימה מיוחדת משיר לשיר. ועוד איזה זרימה. הם הקליטו את האלבום הזה בחווה של ג’ורג’ לוקאס ואיכשהו זה עזר להם לעשות מוזיקה סינמטית של משהו גדול מהחיים שמתרחש בגלקסיה רחוקה, רחוקה מאוד. הם עשו את זה בעזרת הקול המרגש של הזמר שלהם שמתחבר לי עם הגדולים כמו מארטין האקט מאה-הה ודייב גהאן מדפש מוד, גיטרות מאסכולת ג’וני גרינווד, תיפוף שהם דאגו שיהיה שונה לגמרי בכל שיר ושיר, ושילוב לא נורמלי בין סגנונות כמו פוסט-רוק ודראם נ’ בייס. האלבום המאוד מיוחד ומפעים הזה לא הגיע לאזניים רבות, אך האזניים שהוא הגיע אליהן לא נשארו מאז אותו הדבר.

Doves - Lost Souls

מי חשב ששריפה בסטודיו של מוזיקאים אלקטרוניים ממנצ’סטר תגרום להם להוציא את אחד מאלבומי הגיטרות הכי נוגים בעשר השנים האחרונות. יש בו איזושהי שבריריות ויופי חורפי לכל אורכו, משהו שיונק מאוד מהמסורת של הרוק הבריטי אבל נשמע בו בזמן כמו משהו חדש ומיוחד. אולי זאת הוכחה חותכת למשהו שנתפס כ-”רע” כמו שריפה מכיל בתוכו בו בזמן משהו ממש “טוב”, כי העשור המוזיקלי שלי לא היה יכול להיות אותו הדבר לולי הדאבס המקסימים והשעות הרבות שביליתי עם לוסט סולז.

Radiohead - Kid A

מה כבר אפשר לומר על האלבום פורץ הדרך הזה, הטוויסט בעלילה, שכבר לא נאמר? גם בשבילי הוא היה טוויסט בעלילה שכן בזכותו נפתחתי למוזיקה חדשה, למוזיקה האלקטרונית של ה-IDM ואפילו לקראוט-רוק לאחרונה. הבנתי לא מזמן שהאמנים הכי גדולים יודעים לקחת את ההשפעות המעניינות שלהם ולתקשר אותן מחדש בצורה שמתאימה לצייטגייסט של העולם. כמובן שרדיוהד הצליחו לעשות את זה בגדול. וכן, כמו אלבומים אחרים שציינתי גם קיד איי היה אלבום שהביט קדימה מאשר אחורה. אבל האלבום הזה לא היה רק הוכחת יכולת מוזיקלית, הוא היה יצירה כל כך מסקרנת, ייחודית, וכמובן רגשית, שללא הלב הפועם בו לא הייתי חוזר אליו כל כך הרבה פעמים.

British Sea Power - Open Season

ידעתי שבריטיש סי פאוור היא אחת מלהקות העשור שלי, אבל לא ידעתי באיזה אלבום שלהם לבחור. בסוף החלטתי להמשיך עם הקו האישי, ולמרות שהוא לא נחשב לאלבום הטוב שלהם בחרתי ב-Open Season. זה בעצם האלבום הראשון שלהם ששמעתי מהתחלה ועד הסוף ותפס אותי בחכת הלהקה. הוא מרגיש כמו הזמנה לבלות בחוץ בקור של חורף האי הבריטי עם חבורה של לצים אינטיליגנטיים ששותים המון בירה ואוהבים לנהל דיונים על היסטוריה ושירה מימי הביניים. יש לבריטיש סי פאוור איזשהו סוג של קסם קטן, מן חמידות ומתיקות כזאת, שאם לומדים להתחבר אליה אז לשמוע אלבום שלהם מרגיש כמו פגישה חוזרת עם חבר טוב. ולמרות שגם 2 האלבומים האחרים שלהם מעולים בשבילי הפגישה עם האלבום הזה היתה הכי מוצלחת.

Interpol - Turn On The Bright Lights

בעשור הזה עברתי דירה מוזיקלית מהיבשת האמריקאית לאיים הבריטיים. כמובן שיש יוצאים מן הכלל ששווה לחזור ולבקר את אמריקה בגללם, יוצאים מן הכלל כמו אינטרפול. לא רק שהם אמריקאים, אלא שהיה סביבם כל כך הרבה הייפ מרתיע מכדי להתחבר אליהם. אבל זה לא עזר. בסופו של דבר ובאיחור אופנתי התאהבתי באלבום הזה ואני סולח לו על כל להקות החקיינים שקמו לאחר מכן בנסיון לשחזר את האמוציות והייחודיות שאינטרפול מפגינים פה בקלות בלתי נסבלת. כשיש לך שירים מעולים, נגנים חזקים, וסאונד מאוד מאופיין עוד באלבום הבכורה אז מה הפלא בעצם שהעולם נופל לרגליך. חבל לי קצת שאינטרפול נתקעו באלבומים הבאים שלהם בתוך המסגרת שהם יצרו לעצמם (אם כי נראה שאני בדיעת מיעוט בעניין הזה), אך עם כזה מאסטרפיס מה עוד אפשר לבקש.

כמעט אלבומי עשור:

Elbow - Seldom Seen Kid
אלבום כל כך יפה שהוא סוג של במקום ה-11.
Oceansize - Frames
מאוד התלבטתי אם לרשום אותו או את הראשון של אושנסייז כי גם הוא מופלא.
British Sea Power - The Decline Of, Do You Like Rock Music
כל אלבום של כוחות הים הבריטיים הוא יפה בפני עצמו.
The Horrors - Primary Colors
מאוד אוהב אותו, אבל הוא קצת חדש מדי אז אני לא יודע כמה זמן הוא יחזיק מעמד.
Editors - The Back Room
אמנם להקת חיקוי אינטרפול, אבל עם שירים פשוט נהדרים.
Battles - Mirrored
האלבום הנסיוני הכי קליט וכיפי שעשו אי פעם.
The Cribs - Mens Needs Womens Need Whatever
בריט רוק כמו שבריט רוק צריך להיות - נושך ועם מבטא.
Muse - Absolution
האלבום המלא הראשון של מיוז ששמעתי, וזה שהתחבב עלי הכי הרבה.
M83 - Before The Dawn Heals Us, Saturdays=Youth
שוגייז צרפתי מובחר ביותר כמו קוניאק טוב.
Sigur Ros - ()
אם אגייטיס ביירון של סיגור רוס לא היה נחשב לעשור הזה, אז האלבום הזה היה נכנס לרשימה.
Radiohead - In Rainbows
אלבום צבעוני, מעניין, מרגש, ויפיפה.
Lost In Translation Soundtrack
פס הקול החלומי לאחד מהסרטים האהובים עלי העשור.

מי יתן והעשור הבא ינחית עלינו מוזיקה אינטרגלקטית שתרגש אותנו ותיקח אותנו למחוזות חדשים ביקום! כמובן נשאלת השאלה, מה אלבומי העשור שלכם? מה אתם חושבים על שלי? יש לכם איחול מוזיקלי לעשור הבא? תביאו אותה בתגובות מהר לפני שהעשור יגמר.
* בקרוב הפתעה!

גבירותי ורבותי: פוסט אורח! ידידתי מהאינדי מיכל ישראלי, שרופת מוזיקה רצינית ושדרנית התכנית המשובחת “מחוץ לקופסה” ב-102fm, החליטה שגם לה נמאס משנאת החינם לרדיוהד ושהיא רוצה לעשות משהו בנידון. נידבתי את במת הבלוג שלי למען המטרה, וזמן מה לאחר מכן הגיע הפוסט המיוחל. אני מעביר את המיקרופון למיכל.

–

מדהים מה אנשים מוכנים לעשות, או לא לעשות, בשם שנאת ההייפ. עכשיו, לרקע שטף סיכומי העשור, נורא אופנתי לאהוב לשנוא את רדיוהד ולקרוא להם מוערכים יתר על המידה או סובלים מחשיפת יתר. אבל כמה מאותם שונאי חינם, כמו שעידו הגדיר אותם, באמת טרחו לעזוב לרגע את הרגשות בצד והאזינו כמו שצריך ל-In Rainbows? או לדיסק הבונוס הנפלא שהתלווה אליו? וכמה פעמים שמענו השנה ברדיו את Weird Fishes\Arpeggi? נכון, רדיוהד מלווים בהמון הייפ, ולפעמים זה מטריד גם אותי, אבל המוזיקה, זוכרים את המוזיקה? זה הענין כאן. רדיוהד היו אפופים בהייפ בסוף העשור הקודם ובתחילת הנוכחי, אבל זה לא ממש מדויק כבר כמה שנים טובות (ובטח יהיו מתנגדים לאמירה הזו, אבל היא מורכבת מדי בשביל שאפרט אותה כאן), וההאחזות באנטי-הייפ גרמה להרבה אנשים לפספס כמה דברים טובים שהם הוציאו החל מאמצע העשור הזה. ועוד מילה לזכותם - אצל רוב המוסיקאים שסובלים מהייפ מיותר אפשר לזהות עצלות מוזיקלית הולכת וגוברת. רדיוהד נשארו מקצוענים בצורה שלא ניתנת לתיאור. הכתיבה שלהם, ההפקה שלהם, ובעיקר ההופעות החיות שלהם, נשארו מושקעות, מרגשות ומזיעות. הציניות אולי לא מאפשרת לנו להאמין, אבל יש אנשים שהופכים להיות מצליחים, מפורסמים ומוערכים בגלל שהם עובדים קשה, ולא רק בגלל שיש להם יח”צנית מוצלחת.

אז למי שמוכן לפתוח את האוזניים ולשמוע מוזיקה נהדרת של להקה נפלאה, בלי אמירות הרות גורל או הכתרות מיותרות כמו “אלבום העשור”, הכנתי מיקסטייפ שמסכם את הדברים החשובים ביותר, היפים ביותר או המעניינים ביותר שרדיוהד הוציאו העשור, בעיניי (ולא תאמינו, Everything in Its Right Place בכלל לא נכנס):

הורדה של מיקסטייפמטוסיס, גרפיקה ע”י pop-e

Idioteque - בכל פעם שמדברים על Kid A בתור האלבום החשוב ביותר של שנות ה-2000, יש נטיה להשמיע את השיר שפותח אותו. יש בזה מן ההגיון, אבל כמעט עשר שנים אחרי שהוא יצא, נדמה לי שהשיר הזה הוא שנחרט בזכרון המוזיקלי הקולקטיבי. הוא גם השיר היחיד שגורם לתום יורק לרקוד כמו מטורף בהופעות.

15 Step (הערת הבלוגר - וורדפרס דופק מדי פעם את היישור של שמות השירים) - הרגע הטוב היחיד בסרט המחורבן Twilight הוא הסוף, משתי סיבות. ראשית, הסרט נגמר, ושנית, השיר הזה מתנגן ברקע. אני מודה שבהאזנות הראשונות ל-In Rainbows הוא לא הפיל אותי, ולקח לי זמן להבין את הגדולה שלו. כשיר פתיחה הוא אומר המון, הוא מזכיר דברים קודמים שרדיוהד עשו, אבל הוא גם שונה, כמו כל מה שבא אחריו. In Rainbows הוא אלבום מבלבל, לעתים לא אחיד, אבל דווקא ככזה, הוא מגלם בעיניי את הסיום המושלם לעשור האחרון של רדיוהד. הוא סך כל מה שבא לפניו, ולכן יש בו מספיק כדי לפנות למי שאוהב את רדיוהד של שנות התשעים וגם למי שמעדיף אותם באלפיים. בשילוב עם אלבום הבונוס הגאוני, מדובר באחד האלבומים המעניינים של העשור, לטעמי.

2+2=5 - לא במקרה, האלבום הכי גחמתי והכי פחות מהודק של רדיוהד מתחיל עם רעש של ג’וני מחבר את הגיטרה שלו, ומי שמקשיב טוב יכול לשמוע את תום ממלמל בסרקזם: “זו דרך נחמדה להתחיל, ג’וני”. זהו האלבום שרדיוהד הקליטו בזמן הקצר ביותר, והשמועות גורסות שהם לא ממש מרוצים ממנו. ואכן, האלבום הזה רחוק מלהיות מושלם, אבל זה בדיוק מה שהופך אותו למועדף עלי. השיר הזה מבטא, מילולית ומוזיקלית, את הכעסים של תום יורק על החברה המערבית, והשינוי ב-2:25 (משעשע מצדם) תמיד גורם לי לחייך.

Bangers + Mash - עם כל אהבתי לרדיוהד, סקס אפיל מעולם לא היה תכונה בולטת אצלם (אלא אם כן מחשיבים את הענטוזים של תום בהופעות). השיר הזה הוא פיצוי הולם לשנים של מיניות מודחקת. בועט, ספונטני, מתגרה, קשוח מצד אחד ועדין מצד שני. עשו לעצמכם טובה וצפו בו בביצוע החי שצירפתי, שהוא בעיניי אחד מרגעי השיא של רדיוהד - תום מצטרף כאן לפיל על סט נוסף של תופים (וגם נאנח קצת, מה רע?), ג’וני עושה שמות בגיטרה, ואד מוכיח שוב שהוא מספק את קולות הרקע הטובים ביותר בעולם, ולא מקבל על כך מספיק קרדיט. אל תפספסו את תום חסר נשימה בסוף השיר. קורע.

Morning Bell (live) - אני מכירה כמה מעריצי רדיוהד שמעדיפים את גרסת Amnesiac לשיר הזה, אבל בעיניי היא מיותרת. רוב הזמן, מדובר בשיר האהוב עלי מתוך Kid A, ובאחד הביצועים הטובים של תום כזמר, שמוכיח כאן שהוא מושלם באותה מידה גם בהופעה חיה. חיזר.

I Might Be Wrong - אח, השיר הזה מבריק ומפתיע מהשניה הראשונה ועד השניה האחרונה, ורק הוא לבדו הופך את Amnesiac למוצלח יותר מ-Kid A. כל מילה נוספת עליו רק תגרע.

Myxomatosis - כבר ציינתי שגדולתו של Hail to the Thief טמונה בחוסר השלמות שלו, שמאפשר האזנה המלווה בעליות, ירידות ובעיקר הפתעות. השיר הזה הוא המעניין ביותר לטעמי באלבום, אי אפשר שלא לשים לב אליו מיד כשהוא מתחיל, הוא תופס אותך בביצים, או בשחלות, ולא מרפה עד השניה האחרונה.

The National Anthem - אם Idioteque הוא השיר הזכור ביותר מ-Kid A, זה השיר שבעיניי מכריז בצורה הברורה ביותר על השינוי שחל ברדיוהד ועל הדרך החדשה שהם יצאו אליה. המבנה שלו שונה ממה שרדיוהד עשו עד לאותה נקודה, הוא עמוס בכלים שרדיוהד לא עשו בהם שימוש רב קודם לכן (במיוחד כלי נשיפה), והוא דל מאוד ברמת המלל, עוד דבר מאוד לא אופייני ללהקה. המנון לאומי? בכיף.

Weird Fishes\Arpeggi - אני שונאת להשתמש במילה “יפה” לתיאור דברים מורכבים כמו מוזיקה או קולנוע, אבל השיר הזה הוא אולי השיר היפה ביותר שרדיוהד כתבו, אולי השיר היפה ביותר שנכתב העשור, וללא ספק, הפספוס הכי גדול של אלה שויתרו על רדיוהד. הדקה האחרונה שלו היא לא פחות ממרהיבה, אד מבריק שוב בקולות רקע עוצרי נשימה, ובהופעה חיה הוא גרם לי לטבוע באוקיינוס של הזיות, עם המון… דגים מוזרים.

You and Whose Army - הוכחה נוספת לגדולתו של Amnesiac, שנשאר מחוץ לרוב סיכומי העשור, והשיר האהוב עלי באלבום. רדיוהד נשמעים כאן מאוד מודעים לכך שהם יוצרים משהו גדול מהחיים, ובצדק. שלוש דקות של מוזיקה מהסוג שהופך עולמות ומשנה חיים. אותי זה מרגש.

Fog (Again) (live)- חלק גדול ממה שהופך את המסע המוזיקלי של רדיוהד למרתק כל כך, הוא העובדה שהכל חשוף - הטעויות והנסיונות הפחות מוצלחים לצד היציאות המבריקות. ככה זה כשאין לך כמעט מה להפסיד, אתה יכול ליפול לפעמים, ולנחות על הרגליים. השיר הזה הופיע לראשונה כבי סייד בינוני ל-Knives Out. רדיוהד, במקום לנסות לטאטא אותו מתחת לשטיח, הפשיטו אותו מההפקה המקורית והחזירו אותו לסיבוב שני בצורת סולו פסנתר. עצם העובדה שהם צירפו לשמו את המילה “שוב” הופכת אותו למקסים פי כמה. המודעות העצמית הזו, הידיעה שהם פישלו וצריכים לנסות פעם נוספת, גורמת לי לאהוב אותם יותר, אם זה בכלל אפשרי. מעבר לכך, הוא בולט מאוד בין ערימות שירים מורכבים ועמוסי הפקה ועיבוד. שתי דקות של קסם.

(הנה תום מסביר בפשטות - הגרסה הראשונה לא היתה טובה, זו טובה יותר, אלא אם כן אפשל)

Last Flowers - למרות שעידו אמר לי שמיקסטייפ אמור להכיל 12 שירים, השיר הזה התווסף ברגע האחרון. בדיוק כמו שתום שר בו - השיר הזה הוא יותר מדי, יותר מדי בוהק, יותר מדי עוצמתי ויש לו את הכוח למוטט נפשית. הוא מסתתר באלבום הבונוס של In Rainbows, ולמרות איכותו, נדמה שלשם הוא שייך, לשוליים, למי שבאמת טורח להאזין ולחפש את היופי ביצירות של רדיוהד.

Wolf at the Door - הבחירה הכי אישית וסובייקטיבית במיקסטייפ הזה. שיר העשור שלי, שיר המאה שלי, שיר החיים שלי. אחד השירים הבודדים שאני לא מסוגלת לשמוע פחות מפעמיים ברצף, הרינגטון שלי, השיר שאני צורחת בקולי קולות ברכב, בין אם הוא מתנגן או לא. למה? אין לי מושג. הוא בטח לא השיר הטוב ביותר של רדיוהד, אבל הוא זה שתפס אותי, ולפעמים לא צריך להסביר חיבור אמיתי.

כמעט ונכנסו - Optimistic, Knives Out, There There, Down is the New Up, These Are My Twisted Words.

אני שמח לבשר שיש שם לעשור הזה - הנוטיז, או באנגלית The Noughties, מלשון nought בבריטית. ואורגיית סיכומי העשור במוזיקה של הנוטיז בעיצומה ונהיית פרועה מרגע לרגע. יש כאלה שנמאס להם מזה, אבל אני בסדר עם העניין. למה? פחות בשביל לגלות מה הגיע למקום הראשון של רשימת כך וכך אם כי גם זה מסקרן. יותר בשביל לנסות ולדלות אלבומים יפים שעפו מתחת לראדר המוזיקלי שלי.

הבעיה היא שזה לא קל לגלות את האלבומים האלה. בעיקר כי אין כרגע שום בלוגר ברשת שאני מכיר שחולק טעם מוזיקלי דומה לשלי. אם אתם חושבים שיש אחד כזה או אחת כזאת אז תשאירו לי תגובה מיד ותספרו לי מי זה או זאת. רוב הבלוגרים הולכים עם הזרם המרכזי הצפוי של האינדי, אחרים הולכים על שיא האיזוטריה. בין אם הם רוצים להיות קולים, כלומר, היפסטרים, או אשכרה אוהבים את זה (הרי מוזיקה פופולארית היא מוזיקה פופולארית, כנ”ל בפופולאריות של השוליים), אני לא מתחבר לזרם המרכזי של האינדי. ולא מתוך איזשהי פלצנות, למרות שלפעמים אני גם חוטא בזה, בעיקר כי המוזיקה המדוברת פשוט לא מרגשת אותי. וגם שיא האיזוטריה קצת גדולה עלי. אני אוהב את המקום הנוח באמצע.

הבעיה השניה היא שרוב הרשימות בנויות על מה שאנשים כאלה ואחרים חושבים שחשוב בעשור. או לפחות זה הרושם שאני מקבל. במקום להגיד איזה אלבומים השאירו אצלם משקע רגשי אמיתי, הולכים על האלבומים שהם כביכול חשובים. גם לזה יש מקום בעולמינו, אבל יש יותר מדי מזה וזה לא כל כך מה שאני מחפש.

הבעיה השלישית זה שיש המון שמות שתקועים עמוק בתוך רשימות העשור, שלא לדבר על כל המוזיקה שלא נכנסה בכלל לרשימות, ויש המון מוזיקה כזאת בעשור שעשו בו הכי הרבה מוזיקה אי פעם. כדי לדלות ממנה את הפנינים צריך לא מעט זמן ואנרגיה כי זה פחות או יותר לירות באפלה, במקרה הטוב לשפוט לפי התמונה המכסה איזשהו אלבום ולהבין לפי זה את הרלוונטיות שלו אלי לפני שאני הולך להעמיק.

לכן החלטתי לעשות מעשה. החלטתי לקחת 10 אלבומים שהם לא “ה”אלבומים שלי לעשור, אלא אי שם באמצע הרשימה, האלבומים הנחמדים שנהניתי מהם לזמן מה ואז המשכתי הלאה ללא משקעים כבדים מדי. מי יודע, אולי דווקא אלה יהיו האלבומים שירגשו אתכם, לפחות לזמן מה. אין ספק שלא מעט מהם לא יהיו ברוב רשימות העשור, אז לפחות ככה הם לא יתפספסו. הנה זה בא ברצף אסוציאטיבי.

The Stills - Logic Will Break Your Heart - 2003

בתחילת שנות האלפיים כולם רצו להשמע כמו אינטרפול וכך גם הסטילז ממונטריאול. יש אנשים שיצקצקו מול המסך כרגע, אבל זאת אחת מהלהקות הקנדיות היחידות שנהניתי לשמוע מתוך צונאמי סירופ המייפל שתקף אותנו העשור (ולא, אני לא אוהב את ארקייד פייר ולא ניו פורנוגרפרס או ברוקן סושל סין וכו’, אמרתי לכם שאני לא עומד בקו אחד עם הזרם המרכזי של האינדי). למרות שאני כועס קצת על האינטרפוליות של הסטילז, הם לקחו את הסגנון למקום פחות כבד עם ג’ינס וטריקו במקום חליפות של ארמני ובעיקר כתבו שירי פופ מעולים שחודרים לראש וללב. תשפטו בעצמכם.

Ed Harcourt - From Every Sphere - 2003

אין לי בד”כ כוח לסינגר-סונגרייטרים. רובם נשמעים אותו הדבר לאוזניי וכל היופי שלהם נשמע כמו קיטש משעמם שעשו כבר מיליון פעם עם גיטרה אקוסטית וקול מעושן. אבל לא אד הארקורט. הוא חתיכת יוצא מן הכלל. לא רק שהאינסטרומנטציה באלבום הזה כל כך מגוונת ויפה, אלא כשהוא שר הוא לא רק מדמם מהלב, הוא מדמם מהבטן בשירים הסוחפים והיפיפיים שהאלבום הזה מפגיז בהם ללא הפסקה מההתחלה ועד הסוף. השיר “Watching The Sun Come Up” הוא השיא באלבום, מאין “Heroes” הפרטי של אד.

Mystery Jets - Making Dens - 2006

היו היתה חבורה של ווירדים מ-Eel Pie Island בלונדון, כל כך לא אפנתיים שהם היו מושפעים מלהקות פרוג(!), סולן הלהקה סוג של נכה(!) ואביו של הסולן ניגן איתו בלהקה(!). דמיינו את זה, להיות בלהקה עם אבא, מוזר. בכל מקרה, החבורה העליזה שחררה לה אלבום בכורה חביב שקיבל הייפ MTV2-י באדיבות Zane Lowe הגדול אבל במהרה שכחה סביבו המהומה. יותר מאוחר הם שחררו אלבום נוסף שמשום מה תפס יותר חזק, אולי בגלל חנפנות הפופ האייטיז שיש בו והתאימה לטרנד של זמנו. אבל אני לא אשכח להם את האלבום החמוד מאוד הזה מ-2006 שגדוש בסוג של קסם ילדותי, דמיון, ושירים מאוד בריטיים שפשוט מעלים חיוך על הפנים.

Thirty Seconds To Mars - s/t - 2002

אם נפלתם מהכיסא תתעשתו על עצמכם ותחזרו לשבת. מה עושה הרכב העלק-אימו המשעמם הזה שמוביל אותו הדוגמגיש ג’ארד ליטו? בואו ואומר לכם. זה לא בגלל שהוא בוחר לשחק בסרטים משובחים בד”כ, אלא בגלל שאלבום הבכורה של הלהקה שלו ושל אחיו הוא סיפור אחר לגמרי מכל החרא הטיינאייג’רי המשעמם שהם שחררו אח”כ. אני סאקר של דברים שקשורים למדע בדיוני, כך שלשמוע סוג של אלבום קונספט סינמטי עם פיל סייברפאנקי בין הגיטרות הרועמות לבין הסינטים המושחזים העיף אותי מהכיסא ב-2002. ולמי שלא מאמין, הנה שיר מעולה מהאלבום שלא יצא בתור סינגל, אז אנא התעלמו מהקליפ הבינוני שהפיק איזה ילד יוטיוב לשיר “Buddha For Mary”.

Hell Is For Heroes - The Neon Handshake - 2003

אם נשאר בגזרת הרוק הכבד יותר, אז אני חייב להזכיר את Hell Is For Heroes. זה הרכב בריטי שמשתייך לתנועה קטנה של פוסט-הרדקור בריטי. כן, אנגלים שמושפעים מלהקות כמו פוגזי ו-Jawbreaker ומתרגמים את מה שהם עשו לממלכה הבריטית עם אקסטרה רגש (עוד הרכבים שהיו באזור - yourcodenameis:milo, Millions Dead, ועוד). גם הם קיבלו קצת הייפ MTV2, אך הם לא שרדו מול זרם הרוקנרול המחודש של הסטרוקס והווייט סטרייפס שהעיף אותם מהמרקע. למעשה האלבום המלא הגיע לאוזניי רק שנים מאוחר יותר והצטערתי שזה לא קרה קודם. למה? כי זה אלבום רוק כבד מעולה עם זמר ששר ברגש אמיתי בגיבוי 2 גיטריסטים שיודעים מאיפה משתין הדיסטורשן, ושוב, בעיקר בגלל שיש להם שירים ממש טובים שהטינאייג’ר הפנימי שלי חיכה לשמוע.

Rockfour - One Fantastic Day, Shy Nobleman - How To Be Shy - 2001

שני אלבומים ישראלים באנגלית. שני אלבומים שלהקת רוקפור מנגנת בהם (אצל שי בתור להקת הגיבוי). שני אלבומים שמושפעים כבדות מהסיקסטיז. שני אלבומים ששוחררו באותה השנה. יותר חשוב, שני אלבומים שבעקבותם התחלתי להאזין ברצינות למוזיקה ישראלית ונכנסתי לאינדי הישראלי והתחלתי לפקוד הופעות. הכי חשוב, שני אלבומים שמאוד נהניתי לשמוע בזמנו. גם אם הם לא הכי פופולאריים מבין אלבומי האמנים המדוברים, הם התברכו בהפקה מעולה, מבטאים בריטיים למהדרין, ושירים פופיים שהיכו בי שוב ושוב כמו מתאגרף עקשן עד שעשו לי נוקאאוט מוחלט.

The Duke Spirit - Cuts Across The Land - 2005

חמושים בסולנית בלונדינית יפה-מכוערת (תלוי בזווית) עם קול מחוספס שנע בין ג’ניס ג’ופלין לפי ג’יי הארווי והרבה אהבה למוזיקת גיטרות לאורך היסטורית הרוקנרול, היכו בנו החמישיה הבריטית הזו עם האלבום האנרגטי הזה. שוב משום מה הרוב נתפסו לאלבום השני שלהם Neptune שבעיני הוא יותר משעמם ופשוט לא מכיל את הראשוניות והחספוס שהלהקה מביאה איתם פה. מתנצל על עוד קליפ ביזארי, אפילו ילדון יוטיוב היה יכול לארגן להם משהו יותר טוב מזה.

The Bad Plus - These Are The Vistas - 2001

נזרק הלאה לספירה אחרת לגמרי, לג’אז. כן, ג’אז זה לא מילה גסה, ובעשור הזה גיליתי שג’אז יכולה להיות מוזיקה נפלאה. בעיקר בהופעה חיה, בעיקר עם ג’אזיסטים צעירים שמערבבים ומערבלים את הסגנון עם כל מה שבא ליד כמו רוק ומוזיקה אלקטרונית. אבל שלישיית הפאוור ג’אז הזאת עשתה משהו אחר. במקום לגנוב סגנונות, הם גנבו אנרגיות, והכניסו וייבים אלקטרוניים ורוקיסטים לג’אז שלהם מבלי לעזוב כלל וכלל את עולם הג’אז. הקטע הכי ידוע ומעיף שיצא מפה הוא הקאבר הגאוני שלהם ל-”Smells Like Teen Spirit”. כששמעתי אותו הייתי חייב לעצור את האוטו כדי להבין למי יש את היכולת לעשות משהו כל כך טוב ושונה מהשיר הזה ולשמור על הכוונות של היוצר. למזלי גיליתי שאלבום הבכורה שלהם מגובה בעוד קאברים יפים וגם בקטעים מקוריים שלא נופלים מהם. לא לחובבי ג’אז בלבד, בעיקר לא לחובבי ג’אז.

Infadels - We Are Not The Infadels - 2006

בשנת 2006 נסעתי לחופשה קצרה בברלין בסתיו. בדקתי מי אמור להופיע באותו השבוע והרשימה היתה די דלה. למזלי נתקלתי בלהקת ה-Infadels שפקדה את העיר, דגמתי, וראיתי כי טוב. הם שייכים בערך לגל הדיסקו-Pאנק, Pאנק-Fאנק, אלקטרו-קלאש, או איך שאתם לא רוצים לקרוא לזה. במילים פשוטות יותר להדיוטים, להקה שמשלבת ביטים רקידים מעולם הדיסקו עם צלילים אלקטרוניים פלוס הגשה קשוחה יותר מעולם ה-Pאנק. ההופעה שלהם היתה כיפית לאללה בזכות הסולן הכריזמטי של ההרכב ולהקת הגיבוי החזקה שמאחוריו (כמו הבן של ביל ברופורד על התופים!), ורכשתי בעקבותה את האלבום. בעולם אחר, או אולי בתזמון אחר, הוא היה הופך ללהיט עולמי.

היי, הגענו ל-10. בקרוב אפרסם את הטופ של הטופ, את עשרת אלבומי העשור שלי, את הנוטיז של הנוטיז. בינתיים אני מפנה אליכם את הסמן של המקלדת ושואל, מה האלבומים הנחמדים של העשור שלכם? האלבומים שדגדגו אתכם אבל לא הביאו לפורקן מלא? ספרו לי, אני סקרן.

אין הרבה סרטים דוקו-מוזיקליים בארץ. מיטב המוחות המוזיקליים (=אנכי וגיאחה) ספרו אותם על יד אחת + אצבע על היד השניה בתור בונוס. לכן כיף להזדמן בהפתעה (תודה גיאחה!) להקרנה של “נופל וקם”, הסרט הדוקומנטרי של ירון בן-נון על שב”ק ס’. לאחר הקדמה קצרה של ירון לפני הסרט, הסתבר שזוהי הקרנה לבלוגרים שולטי עולם (מווה הה הה הה!!! *משתעל*) אז החלטתי לתת כבוד למעמד ולכתוב משהו.

בקצרה (זהירות ספוילר) הסרט מתעד את הרכב ההיפ הופ הסופר ידוע שב”ק ס’ (שופים בופים קטעים וסחטיינים) במשך כ-3 שנים מיד אחרי שחרור האלבום כנען 2000. הסתבר שבתקופה הזו, בניגוד מוחלט לביקורות המפרגנות על ההרכב והאלבום (עוד דוגמה לאיך הקשר בין ביקורות טובות/גרועות להצלחה הוא מקרי בהחלט), השב”קניקים היו בברוך מוחלט. למרות ההצלחה המסחררת של ההרכב עד לאותו הזמן, כנען 2000 לא מכר עותקים, אנשים לא באו להופעות, והמתח גלש משולי הסיר כמו מים רותחים בנסיון כושל לבשל אורז. הסרט ממשיך עד לפירוק ההרכב וקריירות הסולו המצליחות והלא מצליחות בהתאם של שני פלגי הלהקה עם קפיצה להאפי אנד של האיחוד המחודש בשנה שעברה.

מצד אחד ירון תפס את הרגעים הכי אמיתיים של מוזיקאים בארץ ואת השבקניקים בקשקע. כשהכל נראה מבחוץ נוצץ וזוהר ו-”היי גיא”, האמת לאמיתה היא ההפך המוחלט מזה. וכך רואים את מוקי חוזר לגור אצל ההורים שלו, מירו עובד בחנות ספרים, וחמי בתור מציל שמחפש בעיתון איזה הורוסקופ שיתאר את המצב החארבנה שלו ושל הלהקה. ריאליזם לפנים על מה שקורה שם באמת מאחורי הקלעים, ממש לא מה שחשבתם, לפחות לא רוב הזמן.

מצד שני, יש בסרט כל כך הרבה מתח נוראי שלא יוצא לפני השטח שזה פשוט הפך אותי מבפנים. איזושהי הרגשה שלא ברור מה לעזאזל קורה. למה האלבום לא מוכר, למה אף אחד לא בא להופעות, ואיך לכל הרוחות אף אחד מחברי ההרכב לא צולם הולך מכות עם השני (צנזורה?). זה מאוד הזכיר לי את הסרט הדוקמנטרי המעניין על סיבוב ההופעות של הדג נחש באמריקה. גם שם רואים איך יש ים של לחצים וחיכוכים בין חברי ההרכב מתחת לפני השטח, בעוד שמעל לפני השטח הכל מסיכות וחיוכים והכל טוב וראסטה פה ראסטה שם.

מצד שלישי למרות שיצאתי מהסרט עם הרגשה נוראית כאילו שמישהו נתן לי כרגע אגרוף בבטן, זה בדיוק העניין. הכוח של “נופל וקם” ומה שהופך אותו למוצלח מאוד הוא בדיוק היכולת שלו להעביר לך את התחושות שעברה אז על הלהקה. לא לראות את זה מנקודת מבט שלישית ומנותקת, אלא ממש להיות ג’ון מלקוביץ’, להיות חבר שמיני (או תשיעי או עשירי) בהרכב על כל צרותיו ולהרגיש את כאבם, לצחוק מהדאחקות אבל לרצות לרצוח מבפנים.

עוד נקודה קטנה ומעניינת שרציתי להזכיר, היא על הפער העצום שהסרט מציג בין אמן מצליח לאמן לא מצליח (מבחינה כספית ופופולארית גרידא), אשכרה בין האינדי למיינסטרים. זה ממש הרגיש כמו איזה מדינת עולם שלישית, איך שאתה 1 או 0 ושאין כמעט מקום באמצע. בעוד שמוקי ופילוני שגשגו מאוד לאחר פירוק הלהקה ואף הופיעו מול ביבי ביאיר לפיד, חמי ומירו aka חלוצי החלל חורשים את אדמת הטרשים של המדינה בתוך משאית בשביל להשיג קצת תשומת לב, וכל מה שנשאר להם בסוף זה תעלומה של גנרטור אבוד. אל תשכחו שהמציאות האמנתית הזאת לגמרי קיימת כאן ועכשיו.

אז אין הרבה סרטים דוקו-מוזיקליים בארץ, ואין בכלל סרטים דוקו-מוזיקליים בעולם שיכולים להעביר לך תחושה כל כך חזקה וממש לתת לך להיות שם, בפנים, במציאות של להקה. אם אתם מסוגלים להתמודד עם זה ורוצים לקבל טעימה מ-”חיי הרוקנרול” (למי שפספס את סיפורים באוזן עם מדהאני וקטעי הוידאו שהם צילמו על “חיי הרוקנרול”), רוצו לאחת ההקרנות הקרובות. הנה טריילר לראסטה שעדיין מתלבט:

עכשיו כשמסכמים את העשור במוזיקה כל אחד מפגיז עם הרשימות האינסופיות שלו לאלבומי העשור. אם יש משהו אחד שאפשר להגיד בוודאות מוחלטת על העשור הזה ללא שום ויכוח, זה שהעשור הזה היה העשור הכי מסוקר אי פעם בתולדות ההיסטוריה האנושית עם כמויות היסטריות של מדיה שהיכתה בנו ללא הרף, ובטח העשור הכי מסוקר מבחינה מוזיקלית אי פעם. חשבתי לא להשתתף באורגיה הזאת, אבל אנשים שונים התעניינו מה הם אלבומי העשור שלי, וחלקם כמובן לא יקבלו שום ייצוג שהוא ברשימות האינדי-שמינדי למינהן. לכן אני מכין את הקונדום וקופץ לספגטי המילולי.

אבל לא בפוסט הזה. בפוסט הזה רציתי לדבר על האנטי-הייפ, אולי אפילו השנאה הפתאומית שיש כלפי רדיוהד שמתעוררת עם סיכומי העשור. אפשר לראות את זה למשל בתגובות שונות בסיכומי העשור של הקצה, כמו בתכנית האחרונה שהיתה בכלל על IDM. אין לי בעיה עם אנשים שלא אוהבים את רדיוהד, אבל שנאה? האם אני היחיד שזה ממש לא ברור ולא מסתדר לו? מה קורה פה לכל הרוחות?

כנראה שמה שקורה פה לכל הרוחות זה שאנשים לוקחים הרבה יותר מדי ברצינות את כל העניין הזה של סיכומי העשור, האלבומים הטובים בעשור, הלהקות הגדולות של העשור, וכו’. כאילו שאלבום העשור שיבחר הוא אשכרה אלבום העשור, מילת אללה וואכבאר. כל מיני אנשים מצפים, אולי אפילו דורשים, שתהיה בחירה לא צפויה ומקורית, במילים אחרות שרדיוהד “הצפויים” לא יבחרו.

לרדיוהד היו ארבעה אלבומים העשור - Kid A, Amnesiac, Hail To The Thief, ו-In Rainbows כמובן אם לא כוללים כל מיני ריליסים צדדיים של חברי הלהקה, אלבום חי אחד (וממש ממש טוב לדעתי), וריריליסים שונים. מתוך הרשימה הזו גם אני, הקהל, והמבקרים השונים נותנים כבוד ונשפכים בעיקר על הראשון ששוחרר בחבורה, על קיד איי.

בד”כ אם הייתם רוצים לראות בחירה מתוחכמת ל-X השנה/העשור/המאה/המילניום הייתי אומר לכם “לכו לפיצ’פורק”. אבל אבוי, פיצ’פורק בחרו בקיד איי בתור אלבום העשור! המהלך הזו הפתיע אפילו אותי שכן בד”כ מדובר בחבורת מגה פלצנים של הפוך על הפוך והליכה נגד הזרם תוך כדי ההכתבה שלו, משימה בלתי אפשרית לכאורה שהחבורה הביזארית הזאת מצטיינת בה היטב. אבל לא, פיצ’פורק מדיה בחרו בקיד איי, ובעלי טעם מוזיקלי למיניהם התעצבנו שלא נבחר איזה אלבום איזוטרי או אלבום יותר אינדי.

ההפתעה של ההפוך על הפוך הזאת אומרת לדעתי הכל. שעד כמה שנרצה להיות מתוחכמים, אפנתיים, ופלצנים, קיד איי זה אחד מהאלבומים העשור שאנשים אוהבים, אלבום ששיגר אותנו לגלקסיה השכנה ויצר ניאו-קלאסיקות לא צפויות לגמרי (מי אמר Idioteque?). נכון, זה לא אלבום מקורי. רדיוהד יהיו הראשונים להגיד את זה ולדבר על ההשפעות שלהם, כמו הלייבל האלקטרוני בזמנו Warp Records (היום יש שם יותר רוק ניסיוני). מקורי או לא, לרדיוהד יש את מגע המידאס הזה לקחת מוזיקה מאוד אליטיסטית ולתקשר אותה לקהל הרחב מבלי לוותר על היושר האמנותי שלהם.

אדלג על כל התשבוחות הרגילות שבאות על האלבום הזה, עד כמה הוא היה צעד אמיץ, עם מוזיקה מרתקת, וכו’, אפילו שאני מסכים איתן. השורה התחתונה היא שאנשים מאוד אוהבים, או לפחות אהבו, את האלבום הזה. הרבה אנשים. איכשהו קיד איי נגע בהם. ואם תשאלו אותי, זה הקרטריון הכי חשוב לבחירת אלבום העשור, אם אנחנו כבר בוחרים, ולא איזשהו מדד תיאורטי של מבקרים או היפסטרים בעלי עלק-טעם מוזיקלי שמתחלף עם האמפישלוש הבא באייפוד נאנו.

מעבר לזה בואו לא ניקח כל כך ברצינות את כל תחרויות העשור האלה, לפחות לא עד כדי כך ברצינות שנגיע למצב של שנאה. לכל אחד יש את הסאונדטרק של חייו, ואת הסאונדטרק הספציפי לאלפיימים (תקנו אותי אם יש שם יותר רלוונטי בעברית לעשר השנים האחרונות). אף אחד לא יכול לקחת את זה מכם, בטח שלא שום רשימת סיכומים. אם כבר, תקחו את ההזדמנות של הסיכומים לפתוח את האזניים ולגלות מוזיקה שעפה מתחת לגובה הראדר שלכם. עד שמישהו יבוא להושיע אותנו בשנות העשרה (שוב אשמח לקבל תיקונים עם שם יותר טוב לעשור הבא), יהיה לכם משהו בנזונה חדש-ישן לשמוע.

איפה אתם עומדים בכל הסיפור הזה עם קיד איי? בעד? נגד? בעד ונגד? ספרו לדוד שחם.

היידי הו! כן, עוד תקופה עסוקה מאוד נמצאת בפני והבלוג נותר קצת בודד וגלמוד. בכל זאת כמה עדכונים קטנים על דברים שקורים:

הקרנה חיה של אושנסייז באוזןבר ב-9.11. עד שנקבל את הדבר האמיתי על אדמת הקודש אירגנתי בעזרת כמה חברים טובים הקרנה של הופעה חיה של אושנסייז באוזןבר! אנחנו הולכים להקרין את ה-DVD הראשון מתוך מארז הדיסקים החגיגי Feed To Feed בו אושנסייז מבצעים מהתחלה ועד הסוף את כל האלבום הראשון שלהם Effloresce לאור חגיגות 10 שנים ללהקה. כן, כן, זה הולך להעיף אותנו למימד התשיעי. תוך כדי תהיה גם הופעה של מד בליס הנפלאים, כל הפרטים באירוע בפייסבוק.

סיכומי העשור של “הקצה” בגלגלצ, ראשון ושלישי ב-22:00. אם אתם מרגישים לא מעודכנים במוזיקה שהיתה בעשר השנים האחרונות, או לחילופין הייתם אולטרה מעודכנים בכל ביפ וקליק ששוחרר לאוויר הוירטואלי, עכשיו הזמן להצטרף לחגיגה המוזיקלית שהיא סיכומי העשור של “הקצה” בגלגלצ. אפילו אני שדואג להשאר בעניינים, אני תמיד מגלה דברים חדשים ומופלאים כל פעם שקוואמי דה לה פוקס הגאון מסכם את השנה. והפעם, הפעם מסכמים את הפאקינג עשור. לדעתי זה העשור שעשו בו הכי הרבה מוזיקה בהכי הרבה סגנונות בכל ההיסטוריה האנושית. גם אם האיכות היתה ירודה בגלל הפלורליזם הקיצוני הזה (נושא לדיון אחר), עדיין יצאו מלא דברים נפלאים העשור וזה הצ’אנס שלכם לשמוע מה. פלייליסטים ותכניות להורדה(!) בבלוג הקצה, בקרוב גם יפתח שם קלפי הבחירות של המאזינים. תעברו כבר עכשיו על טרות האמפישלושים שיש לכם ותחליטו מה הדברים שהכי עשו לכם את זה בשנות האלפיים הפסיכיות האלה.

ואחרון חביב, גיטריסט/באסיסט מחפש להקה. אני מנגן כרגע באס בלהקת רוק אלטרנטיבי בשם InVein, אבל אני רוצה לעשות עוד. אז אם אתם שומעים על להקת רוק/אינדי מדלוקית שמחפשת גיטריסט/באסיסט יצירתי מתל אביב, דברו איתי.

שבת שלום!

בדיוק חזרתי מאינדינגב. לפני שאסיר את אבק המדבר במקלחת נעימה, החלטתי לכתוב משהו על הפסטיבל.

קודם כל השנה לא היה פיאסקו בניגוד לאכזבה של שנה שעברה. מארגני הפסטיבל למדו את הלקח והציעו את כל הכרטיסים למכירה מראש. פריטי סמארט. הפלא ופלא, כל 4,000 הכרטיסים נמכרו. אפילו התקדמנו למאה ה-21 והיה אפשר לקנות אותם באינטרנט! הידד. כך שהפעם לא היה בלאגן בכניסה, היה ברור מה קורה ולא היתה שיירת מכוניות ואנשים זועמים, אלא אנשים עם תיקים על הגב וחיוך ענק על הפנים.

בשבילי אינדינגב 3 היה ממש ממש כיף. אפילו נראה שבשביל הלהקות היה ממש ממש כיף להופיע (אם הופעת על אחת הבמות, אנא השאר תגובה). האווירה בפסטיבל היתה מעולה, היו מלא אנשים טובים ויפים, וימבה הופעות מעניינות לראות או לשמוע אפילו אם אתה בפאוזה במתחם האוהלים. כן, אני מודה, לא הייתי פנאט. הייתי יותר בראש של גוד-טיים בפסטיבל, של לראות חברים מחמולות שונות שהסתובבו בשטח ולהוריד איתם וודקה בהתאם. אז פספסתי מלא הופעות שרציתי לראות והגעתי להופעות שלא תכננתי לראות. אבל לא נורא כי היו הפתעות, ובכל מקרה ראיתי/אראה הופעות פה בתל-אביב.

אפשר להמשיך ולדבר על ההופעות של אינדינגב 3. אפשר לדבר על הקטע של שיתופי הפעולה. אפשר לדבר על הטפטפות/מזלפים/שפריצרים הגאוניים שציננו אותנו בחום המדברי הלוהט. אבל החלטתי לדלג על זה ולהתרכז בסיפור אחד שממש יושב לי על הראש. אני מדבר על המידנייט פיקוקס והבאס המרוסק לגזרים של איתן רודשנסקי.

האווירה בהופעה של המידנייט פיקוקס, לפחות מקדימה, היתה חזקה יותר מבדרך כלל. היה שם פוגו ממש אגרסיבי. לא ראיתי שמישהו דימם או יצא עם צלע שבורה (תקנו אותי אם אני טועה), אבל הדחיפות שם היו יותר עצבניות מבדרך כלל. לא נורא, היה רק איזה ילד עם מלא שיער שהתלונן על הפוגו ובסוף הצטרף בעצמו.

מה שהעיף אותי ואת כל מי שראה את זה ונכנס לשוק טוטאלי, זה כשאיתן ירד מהבמה לקהל לעשות את טקס הנגיעה בבאס והפרפורים על הרצפה הרגילים שלו, איזה “קוקהאד”, כדבריו של איתן, לקח את הבאס והתחיל לרסק אותו על הפאקינג רצפה! עכשיו, כשאיתן מניח את הבאס על הרצפה אנו נוגעים בו (בבאס) וסוגדים לו, אבל סה”כ מכבדים אותו ומשאירים אותו במצב שמיש בסוף הערב. רק שהקוקהאד הזה, הוא לקח את כל העניין ברצינות יתרה, וריסק לרסיסים את הבאס שאיתן מנגן עליו כבר שנים. כל הקהל נשאר עם פה פעור.

בהתחלה חשבנו שזה היה מבוים, שזה גימיק גרילה שיווקי להפטר מבאס שאיתן תכנן להעיף מהחלון בכל מקרה. אך מסתבר שלא, שזה על אמת, איתן אישר את זה בעצמו בעמוד הפייסבוק שלו. וכל הכבוד לאיתן. הוא מבין את החלק שלו בסיפור, שזה רוקנרול, ושדברים עלולים לצאת מכלל שליטה כמו שהם יצאו מכלל שליטה. היתה דחיפה לפעולה, דחיפה שמי שאין לו גבולות או לא מכיר את טקסי הפיקוקס עלול להדחף בגללה מעבר לקצה.

אז נשמע שאיתן קיבל את כל הסיפור הזה בהבנה, אך אם תשאלו אותי, מר קוקהאד, אתה חתיכת חרא. לנפץ למוזיקאי את כלי הנגינה שלו ללא רשות, ועוד מוזיקאי שלא מתפרנס מהמוזיקה? זה פאקינג מסריח. רק שזה יהיה מובן, הגיטרה שניפצתי לגיישהנו היתה לבקשתם ובאישורם המלא. ואם מישהו ינפץ אי פעם את הגיטרה של איזה סופרסטאר, נניח סלאש, זה פחות משנה כי יש לו מאות גיטרות וים של כסף. אבל לנפץ את באס המיוזיקמאן השווה של איתן? קאם און, זה ממש מחורבן מצידך מר קוקהאד. ועוד אחרי זה לברוח לעזאזל ולהעלם מראה שאין לך ביצים בשיט לעמוד מאחורי המעשה שלך. המינימום שאתה יכול לעשות זה להתנצל. המקסימום זה לקנות לאיתן באס חדשה.

מחכה לראות מה יקרה בזמן הקרוב עם הסיפור ההזוי הזה. שמעתי אחרי ההופעה שמישהו הסתובב שם ולקח תרומות לבאס חדשה לאיתן. אז אם יש כבר יוזמה מבורכת כזו, צרו איתי קשר מיד כי אני ומעריצים נוספים יותר ממוכנים לעזור לאיתן כדי שהוא יוכל להמשיך לעשות את המוזיקה הנפלאה שהוא עושה. אם אין יוזמה כזו, אז יש לי הרגשה מעולה שאוטוטו תהיה אחת.

מה אתם חושבים על כל הסיפור הזה? אם הייתם שם, איך זה נראה מהזווית שלכם? כרגיל ספרו לי בתגובות.

נ.ב. בכל זאת כמה אמנים שהגניבו אותי במיוחד באינדינגב - Wet Bandits,  Brain Candies, TABAC, תעני אסתר, שני/אחרון/אוקטובר, עלי בנדה, הקולקטיב, Avalon, ואביב גאדג’.

כתבתי פוסט בבלוג של המעסיק החדש שלי, Dice Marketing. כן, עשיתי שיפט קרייריסטי. עזבתי את מסדרונות ההיי-טק האפרוריים לטובת עולם השיווק והמיוזיק ביזנס הססגוני.

בחדשות אחרות, הקבוצה להבאת אושנסייז ארצה כבר מונה מעל ל-200 איש! איזה כיף, לא האמנתי שנגיע צ’יק צ’ק למספר הזה ואני מאמין שיש פוטנציאל להגיע עוד יותר גבוה. בקרוב יהיו הפתעות לחברי הקבוצה, ובינתיים אני מזמין אתכם לבחור מהו אלבום אושנסייז האהוב עליכם.

ואחרון חביב, אינדינגב בסופש! אחרי ששנה שעברה נשארתי מבויש ונכלם מחוץ לחגיגה המדברית, השנה אני לגמרי בפנים. אז אם אתם רואים אותי ומזהים, או אפילו רק חושדים שזה אני, בואו להגיד שלום. נכון, זה קצת מוזר, אבל כיף לי להכיר את הקוראים שלי ולהחליף כמה מילים על מוזיקה.

אל תשכחו להציץ במדריך להשרדות בפסטיבלי מוזיקה, הוא עלול להיות מועיל ביותר גם לאינדינגב. יש לכם טיפ ספציפי לאינדינגב? בכיף, תנו לנו אותו בעמוד הפסטיבל.

שיהיה לכולנו אינדינגב שמח!

אז שמעתם על Oceansize, אבל לא שמעתם אותם? יש לכם חברים שלא יודעים איפה להתחיל לשמוע את הלהקה? אל דאגה. מיקסטייפ ההתמכרות לסייזר המתחיל יעשה בשבילכם את העבודה! תודות לחברי ירון אינגר שהגה את הרעיון, החלטתי לעשות מיקסטייפ שיציג את תפארת הלהקה לכל מי שאין לו זמן וכוח לחקור את המוזיקה בעצמו אבל בכל זאת סקרן לדעת על מה כל המהומה של המשוגעים האלה שרוצים להביא אותם לארץ.

תכל’ס

תורידו את מיקסטייפ ההתמכרות לסייזר המתחיל מפה (או מפה). שימו את זה באייפוד, באוטו, במשרד אם הקולגות שלכם אוהבים גיטרות, שלחו את זה לחברים. בגלל שהמוזיקה של אושנסייז מאוד מורכבת ומאוד עשירה, מומלץ לשמוע את המיקסטייפ כמה שיותר פעמים לפני שחורצים דיעה מוחלטת. סביר להניח שבהתחלה אולי תאהבו איזה שיר אחד, אחרי זה שניים, ארבע, ופתאום תמצאו את עצמכם בגלקסיה השכנה מרוב אושר שגיליתם את המוזיקה הזו. כמובן, תנו כבוד וקנו את אלבומי הלהקה אם אתם שומעים אותם נון-סטופ ותצטרפו לקבוצת הפייסבוק כדי להביא אותם להופעה בארץ.

להלן רשימת השירים המקוצרת, דפדפו הלאה בשביל ריקודים על ארכיטקטורה:

1. Catalyst
2. A Homage To A Shame
3. Trail Of Fire
4. Music For A Nurse
5. Savant
6. Amputee
7. Sleeping Dogs & Dead Lions
8. Women Who Love Men Who Love Drugs
9. Ornament/The Last Wrongs

להמשך קריאה »