אני כותב את הבלוג הזה כבר כמה חודשים, ומסתבר שגם לדת הזאת יש חגים, בלוג-דיי! ביום החגיגי הזה אנחנו אמורים להתוודע לבלוגים שטרם הכרנו, רצוי בתחומי עניין שונים, ואפילו ממדינות זרות. לשם המשגת החזון, צווה עלינו להמליץ כל אחד על 5 בלוגים שכאלה, והחלטתי להענות לאתגר. שיהיה יום בלוג שמח!

We Make Money Not Art - זה בלוג ממש מגניב של אמנית (חמודה!) על אמנות, עם התמקדות על החיבור בין מדע ואמנות. זה אומר דיווחים על אמנות ביולוגית, שהבנתי שזה עניין די חם היום, מיצגי טכנולוגיה הזויים, ולפעמים גם אמנות יותר “סטנדרטית”. חדי העין ישימו לב שהבלוג הזה נמצא בבלוגרול שלי, שזה בכלל מקום טוב להגיע דרכו לבלוגים איכותיים.

Shirts Around The Web - כל מי שיש לו קצת חוש לסגנון, יודע שאין כמו טי-שירט טוב. וטי-שירט טוב, זה מצרך שלא קל למצוא למי שרוצה להתעלות מעל לשיט של TNT ופוקס. אז מי שרוצה לשדרג את המלתחה ולסחוט כמה מבטים מקנאים ברחוב, תעשו מנוי לבלוג הזה שמביא לכם את מיטב החולצות מרחבי האינטרנט, ולא מעט מבצעים.

Cognitive Daily - בסמסטר הקודם כשלקחתי קורס על בעיית המודעות התחלתי להתעניין קצת במדעי המוח. הגעתי לבלוג הזה שמספק סקירות מעניינות על התגליות האחרונות בתחום. מה שכיף זה שהבלוג כתוב בשפה מאוד ברורה גם להדיוט הקוגניטיבי, אבל עדיין הרבה יותר מלוטש מכתבות דומות בעיתונים כמו ידיעות אחרונות.

טכנומיסטיקה - בכל זאת משהו בעברית וחצי קשור לבלוג שלי. זה בלוג מרתק שהתוודיתי אליו רק לאחרונה, למרות שאני מכיר את הכותב המעולה, עידו הרטוגזון, עוד מימינו הזוהרים בבמה חדש. מי שמכיר אנשים כמו מארשל מקלוהן או ריי קורצוויל, שיתחיל לקרוא את הבלוג הזה. מי שלא מכיר אותם, שגם יתחיל לקרוא את הבלוג הזה. הרטוגזון כותב בצורה אוטופיסטית ומאוד יפה על הצד הרוחני (ולא במובן השמאלצי של המילה) על הטכנולוגיה של היום, על ה-ghost ב-machine. כמו שג. יפית והפרה שלה אומרות, מומלץ!

“ל” לפניך - הבלתי יאומן קרה. אבא שלי, מי שלא מבין כל כך במחשבים ואינטרנט, פתח בלוג! טוב, מן הסתם עזרתי לו קצת. אבי היקר מורה לנהיגה בכמה שנים האחרונות, והוא חשב איך הוא יוכל להגיע לצעירים של היום, תלמידים בפוטנציה. אז הצעתי לו את המובן מאליו, שיפתח בלוג ויספר שם על חוויות שלו בתור מורה לנהיגה, סיפורי תלמידים ביזאריים, ויחלק טיפים לטסטים. רואים שאבא שלי קצת חדש בעסק, אבל יכול מאוד להיות שהוא הבלוגר הכי מבוגר בארץ, אז תנו כבוד. לא ראיתי שיש בארץ בלוגים של מורי נהיגה, ככה שיש פה פוטנציאל.

BlogDay2007

אחת מהחובות האחרונות בתואר הראשון למדעי המחשב, לפחות באוניברסיטת תל אביב, היא השתתפות בסדנה. מדובר בעצם בפרויקט סופי, בדרך כלל כתיבה מאסיבית של קוד באיזשהו תחום עם שותף או שניים. הנושאים מגוונים ותלויים במרצים שמעבירים את הסדנה באותו סמסטר, החל מראיה ממוחשבת (חברים שלי בנו תוכנה שמזהה חניות פנויות באוניברסיטה בהנתן תצלום מלמעלה), דרך ביואינפורמטיקה (חברים אחרים שלי משתתפים, אבל אין לי מושג מה הם עושים שם, בטח ממפים כל מיני גנים), וכלה בסדנה שאני עשיתי, סדנה בפיתוח תוכנה עם פרופ’ סיוון טולדו.

בצוות שלנו שכלל אותי, את אורן לדרמן, ודורי ראובני, החלטנו להרים כפפה שנזרקה מזמן על הרצפה, ולהקים את Museek - אתר לחיפוש מוזיקאים בארץ. מי מכם שמנגן על איזשהו כלי, יודע שלא קל למצוא מוזיקאים. אם רוצים לנגן ז’אנר מסוים, או מחפשים באסיסט או מתופף (אומרים שבאסיסטים הם הכי נדירים, לי תמיד היה קשה למצוא מתופף ראוי), או אפילו סתם שותפים נחמדים לג’אם, ממצים בדרך כלל את מאגר החברים שמנגנים ונשארים להתאמן לבד בבית. אם האינטרנט עוזרת לנו למצוא דייטים ודירות, אז למה שלא תעזור לנו למצוא מוזיקאים?

רגע, אבל אין כבר דבר כזה? לא בדיוק. אולי תיזכרו שהיה פעם אתר שקראו לו Musicians מוצף בפרטים של מוזיקאים מרחבי הארץ. אבל האתר כבר למטה כמה שנים בהבטחה לשיפוץ ושדרוג שמעולם לא מומשה. עוד בתקופה שהוא היה פתוח, בוויינט התלוננו שיש שם הרבה פוטנציאל לא ממוצה.

היום מחפשים מוזיקאים בפורומים כמו באתר Zound או מודעות דרושים כמו ב-Act. אבל מודעות בפורום נדחקות למטה ונעלמות, ככה שמי שרוצה להציע את עצמו בתור נגן נעלם מהר מהתודעה, ונאלץ לפרסם את עצמו שוב ושוב. מה שגם בהודעות בפורום יש בדרך כלל מעט מאוד פרטים, ובלתי אפשרי לעשות איזשהו חיתוך, נניח לפי גיל וסגנון. מודעות דרושים זה לא רע, אבל הופך את תהליך החיפוש לתכל’סי מדי. כשמחפשים מוזיקאי הפקטור האנושי חשוב, במיוחד כשרוב הלהקות היום קמות על טהרת אהבת המוזיקה ולא כדי לגרוף מיליונים.

אנחנו באנו למלא את הדרישות הללו. לאפשר לאנשים למצוא מוזיקאים חדשים בקלות, וגם למוזיקאים לפרסם את עצמם באופן איכותי ותמידי ככה שיהיה אפשר למצוא אותם 24/7. את כל זה רצינו לעשות בחוויה כיפית ואנושית, בטח שגם מוזיקלית, דבר שאתרים אחרים הזניחו. וככה נולד Museek, לתת לאנשים ליצור קשרים מוזיקליים חדשים לכל מי שרוצה להקים להקה, לג’מג’ם, לנגן ליווי, או אפילו ללמד נגינה.

הבייבי שלנו! סקרינשוט מהאתר

מה יש לנו שאין לאחרים? קודם כל העובדה שאפשר למצוא מוזיקאים בצורה מסודרת בעזרת החיפוש שלנו שנעדרת מנוף האתרים הארצי זה זמן מה. מוזיקאים יכולים לבנות פרופיל עם כל הפרטים הרלוונטיים שלהם ולהוסיף תמונות, וידאו מיוטיוב, וקטעי סאונד שלהם. מפתיע אגב שעד עכשיו לא היה מקום שאפשר למוזיקאים להוסיף קטעי נגינה שלהם, עניין די מתבקש.

הבאנו רעיון חדש לאתר שטרם ראינו בווב - סינון מוזיקלי. מה שמעניין בסופו של דבר כשמקבלים תוצאות חיפוש, זה לשמוע את המוזיקאים מנגנים. אז במקום לעבור ידנית פרופיל אחרי פרופיל, לוחצים על הכפתור “התחל אודישנים”. משם והלאה האתר יעבור על הפרופילים לפי הסדר וינגן 30 שניות מקטע המוזיקה הראשי של כל מוזיקאי. אפשר אפילו לתת לזה לעבוד ברקע, וברגע ששומעים משהו טוב לעצור את האודישנים, לברר עוד פרטים על המוזיקאי, ולהמשיך בדיוק מאיפה שעצרתם. תוך כדי האודישן הנגן שולט על העניניים, אם לדלג למוזיקאי הבא, או לעשות pause.

השבוע, לאחר כמה חודשים טובים של עבודה והשקעה (התחלנו לעבוד על הסדנה בסביבות מרץ), פתחנו את האתר לציבור הרחב. החודשים הקרובים יהיו סוג של תקופת ניסיון לראות אם הוא יתפוס. אנחנו רוצים להשאיר אותו פתוח למען הקהילה המוזיקלית , אבל רק אם תהיה מספיק דרישה כדי שנוכל לכסות את עלויות האתר (לא נראה לי שצביקה הדר יקנה אותנו במיליונים). אז אם אתם מנגנים, ואתם מרגישים כמונו שחסר אתר כזה בארץ, מאוד נשמח אם תצטרפו ותפיצו את המילה הטובה.

להמשך קריאה »

קהילות חברתיות באינטרנט זה הדבר כרגע, כל כך הדבר שזה כבר כמעט פסה. FaceBook רוחש מלא חיים ותופס המון תאוצה בימינו. תכל’ס לא מדובר בשום דבר מי יודע מה חדש. סך הכל הרעיון מאוד דומה ל-MySpace, רק שהביצוע יותר חלק לטעמי (אם כי לא מושלם), ונוגע לסקטורים יותר אליטיסטיים של האוכלוסיה, אקדמאיים למשל, לעומת נערות אימו יפיפיות והתאבדותיות או להקות שיש בחללי.

אבל לא באתי לדבר פה על הסיבה להצלחת פייסבוק, זה נושא לפוסט אחר. באתי לדבר על מושג ה-”Friend”, או בעברית ה-”חבר”, שעליו נשען פייסבוק. מי מכם שמשתמש באתר, או גולש באיזשהו אתר אחר שמבוסס קהילות חברתיות, מתחזק שם רשימת חברים. אולם האם הפרצופים שנמצאים אצלכם ברשימות הם אכן חבריכם?

בואו נשמע כמה סיפורים אנושיים מעניינים שנוצרו בעקבות פייסבוק, ואחרי זה אדון בהם קצת. הסיפוריים הינם אמיתיים בהחלט, השמות בדויים למען מעט הפרטיות שעוד נותרה לנו היום. השמות האמיתיים כמובן שמורים במערכת וימכרו למרבה במחיר.

מקרה האקסית המיתולוגית הוירטואלית

אחד מחברי, נקרא לו שלומי, גולש לו בפייסבוק. כרעם ביום בהיר, הופיעה לפתע בקשה מהאקסית שלו, מיכל, להצטרף לרשימת החברים בפייסבוק. עכשיו, הוא לא בקשר עם האקסית הזאת. למעשה היתה להם פרידה נוראית שהסתימה בריב ענק. הוא היה מאוהב בה קשות והלב שלו נשבר לרסיסים כל כך קטנים, שעד היום, כבר כמה שנים טובות לאחר מכן, הוא עדיין לא הצליח לאחות אותו. והנה היא שולחת לו בקשה לצירוף כ-”חבר” בפייסבוק. וכל זאת כשהוא גילה שהיא בכלל מאורסת. כן, זה גרם לו להיות עוד יותר שבר כלי.

שלומי הגיע לדילמה בלתי אפשרית ומתסכלת - האם לצרף את מיכל לרשימת החברים שלו? הוא התחבט בעניין במשך כמה ימים טובים ונהיה מתוסכל מכל הסיפור, עד כדי כך שזה הדיר שינה מעיניו. בסוף הוא החליט לצרף אותה, אבל הנוכחות הוירטואלית שלה נהיתה כל כך מאיימת עבורו שהוא נמנע לאחרונה מלהכנס לפייסבוק.

Hey! Hey! You! You! I want to be your (FaceBook ex-)girlfriend!

הצעתי לו כמובן להסיר אותה מרשימת החברים, אולי היא לא תשים לב בכלל שכל זה קרה. אם מתכנתי האתר עשו משהו טוב, זה שאין כמעט אינדיקציה כשמישהו דוחה בקשה שלך או מעיף אותך מהרשימה שלו ומונע ככה לא מעט אי נעימות. אבל הוא לא רצה לקחת את הסיכון שהיא תגלה את זה ותבין שהוא עדיין שבור מהפרידה שלהם.

וכך הוא נכנס לסיטואציה מוזרה. האקסית שהוא לא רוצה לראות או לשמוע ממנה בכלל נמצאת ברשימת החברים שלו בפייסבוק. אולי הייתם נוהגים אחרת בסיפור הזה, אבל נראה לי שלא מעט מאיתנו היו נאלצים להתנהג באותה צורה.

להמשך קריאה »

הפעם אחסוך את ההקדמה לגבי זה שאני די צולע בכל מה שקשור בלפרסם עוד פוסט בסדרת הפוסטים בזמן סביר (רגע, אז מה זה אם לא הקדמה כזאת?). הייתי עסוק בלסיים את התואר שלי, מה שדורש זמן, מאמץ, ובעיקר גורם לעצלנות בתחומים אחרים בחיים. האקדמאיים מבין קוראינו בטח מבינים לליבי. הלא אקדמאים, תשאלו את האקדמאי הקרוב לביתכם (מכללת אריאל ושומרון לא נחשבת! :). בכל מקרה, הלאה עם הפוסט.

טיפ מס’ 3 - טאב, טאב, בייבי!

לפעמים עושים חיפוש של משהו קצת יותר נידח, משהו שיש עליו מעט מידע פה ושם ודורש חפירה עמוקה הרחק לתוך עמודי תוצאות החיפוש. הבעיה היא שזה יכול לעשות וואחד בלאגן. אם משתמשים למשל באינטרנט אקספלורר 6, זה אומר כשבודקים תוצאות חיפוש שונות או שפותחים מלא חלונות חדשים ומאבדים את הידיים והרגליים, או שפותחים את התוצאה באותו החלון ועושים back בכל פעם, אבל אופס, סוגרים בטעות מתוך אינסטינקט את החלון, הלך החיפוש, וצריך להתחיל מחדש.

ההמלצה הקטנה אך גדולה, היא להשתמש בטאבים, או בעברית תקינה בלשוניות של הדפדפן. אני הכי ממליץ להתקין את פיירפוקס 2. גם כי זה דפדפן חופשי לחלוטין, גם כי הוא הרבה יותר מהיר ושווה מגרסה 7 של אינטרנט איכספלורר, וגם כי יש לו תמיכה מעולה בטאבים. מקבלים בילט אין לא מעט דברים, אבל אני ממליץ גם להוסיף את התוסף של Tab Mix Plus. למה זה טוב? בקרוב תגלו.

אז התחלתם איזשהו חיפוש, נניח שכמוני חיפשתם מידע על הארכיטקט היפני האדיר טדאו אנדו. זה מקרה שבו דווקא לא חיפשתי משהו כל כך נידח, אלא רציתי לקבל הרבה מקורות שונים של מידע ולהצליב ביניהם. הנה החיפוש הפשוט שעשיתי:

tadao ando

עכשיו יש מלא תוצאות, מה עושים עם זה? או, כאן נכנסת לפעולה העבודה עם הטאבים. סורקים צ’יק צ’ק את התקצירים שרואים בעמוד תוצאות החיפוש של גוגל, ורואים איזה מהם מעניינים ולו בקצת. את האלה שנראים איכשהו רלוונטיים, פותחים בתור טאב חדש. בפיירפוקס זה מאוד קל - לוחצים עם הכפתור האמצעי של העכבר על הלינק. אפשר גם כפתור ימני ולבחור Open Link In New Tab לפדנטיים שבינינו. שימו לב שלמען הסדר הטוב החלון שבו עשיתם את החיפוש עצמו תמיד יהיה הטאב השמאלי ביותר.

ההמלצה שלי היא לפתוח מספיק טאבים כאלה לפי התוצאות המעניינות, נניח בין 5 ל-10, לפי מה שנוח לכם לעכל. רק לאחר שפתחתם סריה כזו של טאבים, תעשו עליהם מעבר ותראו אם תוצאת החיפוש רלוונטית למה שרציתם למצוא. טאבים שאין בהם שום דבר פיקנטי תסגרו מיד. שימו לב שטאבים שלא הסתכלתם בהם עדיין יהיו מסומנים בצורה אחרת, בדרך כלל בפונט אדום ונטוי.

אם מצאתם את כל המידע שחיפשתם, סבבה. אם לא, ממשיכים את הפרוצדורה. עוברים לעמוד החיפוש הבא בתוצאות החיפוש, וממשיכים עם פתיחות מספר טאבים לפי הלינקים בתוצאות, ולאחר מכן סריקה של מה שפתחתם.

עכשיו, מה שמאוד יפה עם הפלאגין שהמלצתי לפיירפוקס, זה שאפשר לשמור איתו את כל הטאבים שפתוחים עכשיו ולטעון אותם שוב בתאריך עתידי. נגיד שיש עכשיו כל מיני טאבים פתוחים אחרי הסינון שלכם, אבל נמאס לכם להיות מול המסך באותו היום ואתם עומדים לברוח לבר סליזי. במקום להשאיר את המחשב דלוק, ולהתפלל שלא תהיה הפסקת חשמל או שההארד דיסק יקרוס, פשוט הולכים ל-Tools, Session Manager, Save This Window. אחרי זה קופץ חלון ששואל תחת איזה שם לשמור את הטאבים הפתוחים. כמובן נותנים שם אינפורמטיבי, בדוגמה שלי למשל tadao ando search. זהו! חזרתם למחרת ורציתם להמשיך להסתכל על תוצאות החיפוש? נו פרובלמו. הולכים שוב ל-Tools, Session Manager, ותראו בפנל שקפץ את השם ששמרתם מקודם, כולל באיזה תאריך, וכמה טאבים היו שם (המספר שרשום ליד האות T).

רק כדי להמחיש איזה סדר, מופת, ונוחיות יש עם הטאבים של פיירפוקס במקום מלא חלונות פתוחים או הטאבים האיטיים והלא מספקים של אינטרנט איכספלורר, הנה סקרינשוט מהחיפוש של טדאו אנדו, פלוס מינוס עם הדברים שדיברתי עליהם. תעבדו ככה ותזכו לסדר, נוחיות, וחיים ארוכים ושלווים. כמובן אם יש עוד טיפים בהקשר של צורת העבודה בעת החיפוש, אל תהיו קמצנים, שתפו אותנו בתגובות. שבוע טוב!

העולם מקום קטן, מדינת ישראל עוד יותר, ומסתבר שגם הווב מקום מאוד, מאוד קטן. אני יושב ועושה את המעבר היומי על פוסטים בבלוגים האהובים עלי, והנה אני נתקל בפוסט הזה בבלוג הגלוב (נראה אתכם אומרים את זה 33 פעם ברציפות). פשוט נפלתי על הרצפה. לא רק שהחבר’ה האלה באמת השקיעו ועשו וידאו חמוד לאללה, ערוך היטב, וקרוע חזק, אלא שאני מכיר את רוב הפרצופים שמופיעים בו, וגם את אותו ירבוז שלמענו קמה כל ההפקה.

אחרי שפיזרתי תגובות ביוטיוב ובגלוב, התבקשתי מאחד החברים לעזור להם להחזיר את ההשקעה המרובה ולפרסם את הוידאו בגלוב, אאאהההה, בבלוג שלי. אין לי מושג כמה אנשים עוברים פה, ואני דווקא מרוצה מהספק, אבל בטח שאני מוכן לעזור למען ההשקעה והמקוריות באינטרנט. מי יתן והם יעיפו מהתודעה שלנו את ה-Hey-Girls עם ריקודי החצ’קונים המתלהבים שלהן לעד.

אפילו שאני אמור ללמוד למבחן כרגע, ועוד מבחן על הבודהיזם בתחילת דרכו (קורס מומלץ ביותר), אינני מואר עדיין. אני מלא בבערות, שמובילה להאחזות, מחפש את ההנאה ודוחה את החובות.

קראתי כתבה מעניינת בנענע על מאפייני ממשק. לצערי זה נושא שמקבל התיחסות אפסית במהלך התואר במדעי המחשב שעשיתי, וחבל שכך. הבעיה העיקרית היא שאנשי טכנולוגיה לא רואים את משתמש הקצה ממטר. מבחינתם הם יגידו לו איך לעבוד, כאשר זה יהיה מן הסתם צמוד לצורת המימוש. מה, ברור שכולם חושבים כמו תכניתנים.

הבעיה היא שכמובן שלא. הייתי בבנק לפני איזה שבועיים (לא היתה לי ברירה, אי אפשר לבקש את שארית כספי הפיקדון הצבאי דרך האינטרנט). התקינו איזה מערכת חדשה לניהול תורים, שידרוג מכפתור ולוח נורות LED למערכת ממוחשבת ומסך LCD. היתה אישה שחיכתה לפקידה ספציפית, אז כשהגיעה המספר שלה על המסך הנוצץ, דילגו עליה כי הפקידה לא היתה פנויה.

כשסוף כל סוף הפקידה התפנתה, הסתבר שהיא לא יכולה לקבל אותה. ולמה אתם שואלים? כמובן בגלל שהמחשב דילג על המספר שלה. הוא לא מאפשר, המרושע הזה, להחזיר את התור אחורה מבחינה מספרית, כך שאמרו לגברת האומללה ללכת ולקחת מספר חדש. הם לא אמרו לה שהיא תצטרך לחכות עד לצירוף המקרים שבו היא תהיה הבאה בתור והפקידה הבאה שתתפנה, מתוך 5, תהיה בדיוק הפקידה שהיא מחכה לה. כמובן שבסוף הגיע איזה מנהל, הגברת התבכיינה, ובצדק אם אתם שואלים אותי, ובסוף הגיעה לפקידה המיוחלת.

ויהי פסנתר נופל

מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה? קודם כל על התפיסה המיסטית-דטרמיניסטית שיש לאנשים לגבי טכנולוגיה, כולל האנשים שמפעילים אותה. המחשב דילג על המספר. זהו, חרב העולם, אין מה לעשות. זאוס הטיל את גזר הדין ואף בן אנוש לא יכול לערער עליו. אלה שלא מחונכים טכנולוגית רואים במחשב לפעמים כסוג של אלהים, כמשהו שאנחנו עפר ואפר לרגליו. אולי כשהסינגולריות תגיע זה יהיה נכון. עד אז המחשב הוא המקבילה המודרנית של הנבוט של האדם הקדמון, כלי עזר שאמור לבוא לשימושינו שבטח נחות מאיתנו מהמון בחינות (מחשבים לא יודעים למשל לזהות חפצים מתוך תמונות בצורה טובה, פעולה שילדים קטנים עושים בקלילות).

עוד מה שאפשר ללמוד מהסיפור זה על תכנון המערכת הלקוי. כל מה שלקח לי כדי להבין שלפעמים צריך להחזיר מהמוות מספר שתורו עבר, למשל כשהגברת הנושאת אותו מחכה לפקידה מסוימת, זה אשכרה לחכות בתור איזה חצי שעה. כנראה מבחינת המעצב של המערכת, תור זה מבנה הנתונים שלמד באוניברסיטה, ולא אנשים שיושבים ומחכים לקבל שירות.

בחזרה לנושא של הפוסט. כל החלקים באיזשהי טכנולוגיה מהווים חוליות קריטיות בשרשרת. אם האפליקציה שלך לא מהירה מספיק, היא תקבל שם רע, והמתחרה יאכל אותך. אם חסר איזה פיצ’ר חשוב, אף אחד לא ישתמש במוצר. אבל חוליה חזקה ביותר שאנשי טכנולוגיה נוטים להתעלם ממנה, וברוב טמטום אם אפשר לציין, זה הממשק.

לא משנה מה קורה מאחורי הקלעים למשתמש הקצה. אין לו מושג איזה אלגוריתמים ומבני נתונים מהפכניים רצים ברקע. כל מה שהוא רואה זה את הפרונט-אנד, את הממשק. ואם הממשק גרוע, כזה שלא ברור איך מבצעים בו פעולות, שקורים בו כל מיני מעשי וודו בלתי מוסברים (מדהים לאיזה מצבים מוזרים אבא שלי מגיע בתוכנת וורד), האפליקציה שלך שווה לתחת.

ממשק גרוע לדוגמה. ג’יזס!

מסקנה - מאוד חשוב להשקיע בממשק ולקחת מישהו שיודע לבנות אותו כמו שצריך. ממשק שמתאים למשתמש שלך, שיהיה לו פשוט, נוח, ואינטואיטיבי. אני לא מדבר פה בהכרח על גרפיקה מרהיבה, זה אולי פירורי שוקולד דקיקים על הקצפת. אני מדבר פה על המעבר בין מסכים, איפה ממוקמים פיצ’רים ואיך מפעילים אותם, כמה קליקים צריך כדי להגיע לאיזה אופציה, וכו’.

בסדנה לפיתוח תוכנה שעשיתי כרגע בסוף התואר (בקרוב פתיחת האתר לציבור הרחב!), עיצוב הממשק הסתמן כעניין מאוד חשוב. היינו מדברים על זה המון, מתווכחים לא מעט, וכשהיה למרצה הסדנה הערות הם נגעו בעיקר לממשק. מה שעצוב, זה שלא למדנו קודם לכן שום דבר בתואר שעזר לנו לאפיין את הממשק, לעומת ידע במבני נתונים, דטהבייסים, עקרונות תכנות, וכד’. אז בהחלט למדנו כמה דברים בסדנה ההיא לגבי עיצוב ממשק דרך הרגליים, ולדעתי הגענו לתוצאה לא רעה בכלל. אבל הפער הזה בין אנשי טכנולוגיה למשתמשי הקצה הוא פער גדול מדי בעת כתיבת שורות אלה ורע ביותר. מצד אחד ודאי שיש מספיק אנשים עם מחסומים פסיכולוגיים לגבי טכנולוגיה ודרכי הפעולה המסתוריות שלה, ככה שצריך לשפר את מערך החינוך הטכנולוגי להמונים וקצת להרגע. אבל מצד שני אנשי הטכנולוגיה צריכים להודות באשמה שהם יצרו תוכנות עם ממשקים מחורבנים וניכרו על ידי כך את רוב האוכלוסיה. ישופרו הממשקים לאלתר, יזרק הוורד לפח.

לסיכום, מאוד יפה לראות שאיפיון הממשק מתחיל לקבל את החשיבות הראויה לו ותופס תאוצה, במיוחד לאור חברות כמו אפל וגוגל שנראה שמשקיעות בזה לא מעט מחשבה ומגיעות לתוצאות מאוד יפות, ובטח אתרי ווב 2.0 הבנויים כהלכה. נראה שגם מיקרוסופט נכנסת לאט לאט לעניין. אפיון ממשקים זה נושא מאוד מסקרן שמשלב בין הרבה עולמות שונים - החל ממדעי המחשב, דרך עיצוב גרפי, פסיכולוגיה, מדעי המוח, סוציולוגיה, והיד עוד נטויה. זה דורש להבין, ומהר, את המשתמש ואיך לבנות עבורו אפליקציות מבלי לשלוח אותו לחינוך מחודש. הנה בחור שכנראה יודע על זה דבר או שניים. ואני? אני צריך ללכת לקרוא כמה סוטרות ולנקות את התודעה.